יום שני, 28 באוקטובר 2013

ימים 69-71: סידני

01.03.2010


הדכאון שאחרי הגניבה

התעוררתי מדוכא לגמרי בבוקר שאחרי הגניבה. באכסניה אמרו לי שאני יכול ללכת למשטרה ולדווח, ורק כך אולי אקבל החזר מחברת הביטוח שלי. בדקתי את פוליסת הביטוח ושם היה כתוב שיחזירו לי עד 50 דולר עקב שוד - הבנתי שזה לא ממש יעזור לי. אם אלך למשטרה, זה די יהרוס לי את כל היום ולא ישכיח ממני את מה שקרה.
דיברתי גם עם ההורים והם עודדו אותי: לפחות מי שגנב את הכסף לא נגע בכרטיס האשראי, הדרכון, המצלמה או הזיכרון הנייד עם גיבוי התמונות. זה היה יכול להסתיים הרבה יותר גרוע מגניבה של מזומנים בלבד. החלטתי שמעתה לא אמשוך יותר מ-200 דולרים אוסטרלים בבת אחת ושאם אתקל בסכומים גדולים לתשלום, אשלם אותם בכרטיס האשראי (למרות העמלות). 
כך העברתי את הבוקר בנסיונות להתאושש מהדכאון שנפל עלי, ורק בצהריים יצאתי לטייל.

המוזיאון האוסטרלי

ויתרתי על הרעיון להגיע אל חוף בונדיי המפורסם בימים הקרובים: מזג האוויר לא יהיה טוב לחוף ואני יכול לדחות את הביקור בו לימים האחרונים שלי בסידני. הלכתי מהאכסניה אל המוזיאון האוסטרלי (Australian Museum) שבו העברתי יותר משעתיים בין התצוגות. תחילה עברתי בתצוגה של שלדים של אדם וחיות אחרות, המשכתי אל תצוגות החרקים ובעלי החיים שנכחדו וסיימתי בעיון בהיסטוריה של התרבות האבוריג'ינית. 
תצוגת החיות שנכחדו היא כמו אנדרטה - מעין "יד ושם" לאותן חיות ; בתצוגה האבוריג'ינית יש העתק של אוהל המחאה האבוריג'יני שהוקם מול הפרלמנט בשנת 1972.

לזכרם. תצוגת החיות שנכחדו
דגל האבוריג'ינים של אוסטרליה (למעלה) ודגל התושבים של איי טורס (למטה)

שינוי מצב רוח

אחרי מעבר בפדי מרקט (שהיה סגור) ובקניון שמעליו, חזרתי ברגל אל האכסניה - כשגשם מטפטף עליי. שם נרדמתי לשנ"צ במיטה, וכשהתעוררתי מצב הרוח שלי התחיל להשתפר.
בערב החלטתי לצאת לאחד מהפאבים הקרובים לאכסניה כדי להתעודד. הלכתי ברחוב ויקטוריה בו נמצאת האכסניה ולפתע ראיתי פרצוף מוכר הולך מולי: אליאן. מיד ראיתי שלא נעים לה להיתקל בי (כי היא הצליחה להתחמק ממני עד עכשיו) ; היא שיקרה ואמרה שהיא ניסתה להתקשר ולא הצליחה, ואמרה שהיא נוסעת בעוד יומיים לבַּיירוֹן בֵּיי. גם אני מתכנן לנסוע לביירון באותו התאריך, אבל לשמחתי גיליתי שאנחנו נוסעים בחברות אוטובוסים שונות. בשלב זה נפרדתי ממנה והמשכתי בדרכי לבילוי הלילי. למרות שהיא נתנה לי את מספר הטלפון שלה, לא הייתה לי שום כוונה להתקשר או לראות אותה יותר. הספיקה לי נינה אחת בניו זילנד.
האווירה והמוזיקה של הפאב בסידני השכיחו ממני לגמרי את מאורעות הלילה הקודם שלי. למרות שמוקדם בבוקר היו לי ספקות גדולים לגבי המשך הטיול, הם נעלמו לגמרי הלילה. 

02.03.2010

הבוקר מצב הרוח שלי היה מרומם לגמרי, ואפילו הארכתי את הטיול שלי באוסטרליה בשבוע עם שינוי תאריך טיסת החזרה שלי בחברת התעופה התאילנדית.
הלכתי הרבה היום, ובעיקר הגעתי למסקנה שאני צריך להחזיר את נעלי הקרוקס הביתה: מה שהיה טוב למזג האוויר הקריר של ניו זילנד, גורם לי להזיע מאד בסידני החמימה-גשומה. אז היום התחלתי לקנות מזכרות במטרה לשלוח תיבה ראשונה של מתנות אוסטרליות הביתה, שבה אניח גם את הקרוקס. חוץ מקניות, אוכל וסיבובים בעיר לא עשיתי הרבה היום.
אבל כן הייתי חייב לצאת בערב ; בכל זאת - זה הלילה האחרון שלי בסידני, לחודשיים הקרובים.

03.03.2010

היום בעיקר התארגנתי לקראת עזיבת האכסניה: כיבסתי בגדים, ארזתי את התרמיל ושמתי אותו בשמירת החפצים של הקבלה. לא הסתובבתי היום הרבה במרכז העיר, אלא רק בשכונת קינגס קרוס ; יצאתי אל סניף הדואר כדי לשלוח את החבילה: מסתבר שמחירי המשלוח מאוסטרליה הם נמוכים מאלה שמניו זילנד. 
בערב לקחתי את הרכבת התחתית מקינגס קרוס אל התחנה המרכזית של סידני, שבה חיכיתי לאוטובוס של גרייהאונד אל ביירון ביי. בנסיעות ארוכות הנהג מחלק לנוסעים מקומות ישיבה קבועים, ואילו בנסיעות קצרות כל אחד יושב היכן שהוא רוצה לפי מקום פנוי. למזלי לא הושיבו אף אחד לידי, ויכולתי להתפרס במהלך הלילה על שני מושבים: ציפתה לי נסיעה של 13 שעות אל ביירון ביי, הראשונה מתוך שתי נסיעות ארוכות בטיול הזה. 
לקראת חצות הנהג עצר להפסקה של התרעננות ושירותים, וכשעליתי שוב אל האוטובוס נרדמתי עד הבוקר.

אין תגובות:

הוסף רשומת תגובה