30.01.2013
המומיה שריתה
היום הזה הוקדש כולו לסיור בעיר הלבנה. השעון המקומי של פרו מכוון באופן כזה, שהשמש זורחת בשעה חמש בבוקר - ולכן התעוררתי מוקדם מדי. לאחר התארגנות איטית באכסניה יצאתי לטיול ארוך בעיר. תחילה עברתי בסניף הדואר כדי לשלוח את גלויה מס' 11 הביתה. אחי עדכן אותי שהגלויה התשיעית (מפונו) כבר הגיעה הביתה, עוד לפני שהגיעו שלושת הגלויות מבוליביה. בסופו של דבר, שתיים מאותן גלויות בוליבאניות לא הגיעו כלל לארץ ; השלישית הגיעה רק כחודש אחרי שכבר חזרתי לארץ.
במרכז ארקיפה ביקרתי בכנסיה, הסמוכה לכיכר הראשית של העיר וממנה המשכתי אל מוזיאון המציג מומיות מהרי האנדים: Santuarios Andinos. קיבלתי כאן סיור מודרך פרטי מאלחנדרה, סטודנטית מקומית. הסיור נפתח בסרט, שסיפר על מציאתה של מומיית-ילדה, שזכתה לכינוי "חואניטה". חודש לאחר מציאת חואניטה נמצאו גם "ילדה מס' 2" ו"ילד מס' 3" באותה פסגת הר. המוזיאון עצמו כולל גם כלים ובגדים, שנמצאו ביחד עם אותן המומיות. בדומה למוזיאון MAAM שבסלטה, גם כאן הציגו לי בסוף הסיור מומיה אחת מתוך אוסף המומיות. המומיה שהוצגה בפניי הייתה גופתה של ילדה שזכתה לכינוי Sarita ("סריטה", אבל אני מעדיף לעברת את שמה ל"שריתה"). בסיום הסיור נפרדתי מאלחנדרה והמשכתי את הסיור ברחובות העיר.
 |
| החצר הפנימית של המוזיאון. אסור לצלם את המוצגים שבתוכו |
יותר מדי כנסיות
ישנן הרבה כנסיות קטנות בארקיפה. נראה כאילו בכל פינת רחוב במרכז העיר נמצאת כנסיה אחרת. זה מצחיק (ואולי גם קצת עצוב) לחשוב על הדת הזו, שהתחילה את דרכה בכלל בישראל - וכיום היא הדת הראשית של צאצאי אימפריית האינקה והתרבויות האחרות, ששלטו בעבר בדרום אמריקה.
כדי להרגיע קצת את המחשבות הדתיות האלה,, הלכתי לאכול ארוחת צהריים במסעדת "איסטנבול", שגיליתי אמש. הלאפה עם כדורי הבשר והחומוס הייתה פשוט מעולה!
 |
| אחת מהכנסיות הרבות שבארקיפה |
 |
| סלפי בעיר הלבנה |
מנזר סנטה קטלינה
הגעתי אל אחד מאתריה המפורסמים של העיר: מנזר סַנְטָה קַטַלִינָה (Santa Catalina). המנזר נבנה לראשונה בשנת 1579, והורחב במהלך המאה ה-17. הנזירות שנכנסו אליו, הסתתרו מעיני הציבור ורובן לא יצאו ממנו לעולם. כל קשר עם העולם החיצון (אספקת אוכל ופריטים אחרים) בוצע דרך חדרים עם מחיצות ודלתות מסתובבות. בשנות ה-70 של המאה הקודמת הוחלט לפתוח את המנזר לציבור, לאחר כ-400 שנה של הסתגרות ובידוד.
כשנכנסתי אל המנזר הבנתי מדוע הוא נקרא גם "עיר בתוך עיר": הוא עצום בגודלו ומחולק למאות חדרים, תאים וכוכים. את הביקור שלי כאן התחלתי באותם חדרי-מחיצות, דרכם יצרו הנזירות קשר עם אנשי העיר.
 |
| מסדרון בו יכלו הנזירות לדבר עם אנשים מחוץ למנזר |
המנזר משמש כיום בעיקר כאתר תיירותי ; הנזירות, שפועלות בו בימים אלו, אינן ישנות בתאים העתיקים אלא במגורים חדשים יותר. קירותיו צבועים בצבעי כחול, אדום, כתום ולבן והאווירה בו היא שקטה ומרגיעה. לא הצלחתי לבקר בכל התאים הקטנים כאן, אך ביקרתי בכמה מחדרי המגורים העתיקים של הנזירות. כמעט לכל אחת היה במגוריה כוך קטן עם תנור מאבן בתוכו.
 |
| חצר פנימית במנזר |
 |
| סנטה קטלינה - עיר בתוך עיר |
הלכתי ברחובות הפנימיים של המנזר עד שהגעתי אל קצהו, בו נמצאת רחבת המכבסה. אפילו המקום בו כיבסו הנזירות את בגדיהן הוא קסום: נמצאים כאן חצאים של כדי חרס ענקיים ששימשו את הנזירות ככיורים-מאולתרים. מכאן המשכתי לתצפית קטנה מאחד מגגות המנזר: לא רואים מכאן הרבה, שכן הגג עצמו אינו גבוה מאוד.
סיימתי את הסיור הארוך בגלריית האמנות של המנזר. בין פריטי האמנות נמצא גם דיוקנה של הנזירה אנה, שנפטרה לאחר עשר שנים בהן סבלה מעיוורון ושיתוק. היא הוכרזה כ-beata על ידי האפיפיור יוחנן פאולוס השני.
 |
| ברחובות סנטה קטלינה |
 |
| ה"מכבסה" |
 |
| הנזירה אנה |
ערב אחרון בארקיפה
הביקור בעיר, וב"עיר בתוך עיר" התיש אותי, וחזרתי למנוחת אחר-צהריים באכסניה.
את הערב העברתי בביקור נוסף באותה מסעדה טורקית (הם כבר התחילו לזהות אותי שם...), בקניית צעיף נחמד לאמא וסיבוב פרידה מהעיר הלבנה המקסימה. סיימתי את היום באריזה "המסורתית" של התרמיל לקראת הנסיעה של מחר. השהות שלי בארקיפה אמנם לא הייתה ארוכה כמו בקוסקו, אך בהחלט הספקתי כאן הרבה והייתי מוכן לקראת הנסיעה אל עבר המדבר.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה