יום רביעי, 6 באפריל 2016

יום 2: יוהנסבורג

15.01.2016


טיול מקיף ביוהנסבורג

התעוררתי מוקדם מאד הבוקר, ועדיין היה חשוך בחוץ ; אז נשארתי ער עוד שעתיים במיטה. אחר כך קמתי למקלחת מרעננת, ארגנתי את התיקים שלי וירדתי אל הלובי לארוחת הבוקר המצוינת של המלון.
בסביבות תשע וחצי אספו אותי לטיול קבוצתי מאורגן בשם Ultimate Johannesburg. למדריך שלי קראו אֶנְטוּ (Ntu), וכבר בדקות הראשונות של הסיור הבנתי שהוא הרבה יותר נחמד ואינפורמטיבי מצמד המדריכים של מאתמול. לאחר איסוף צמד התיירים האחרון סמוך למוזיאון האפרטהייד (שאליו עוד נשוב בהמשך), אנטו הסיע אותנו לחלקה הדרומי-מערבי של יוהנסבורג.
התחנה הראשונה להיום הייתה עצירה סמוך לאצטדיון FNB. שמו הנוסף של האצטדיון הוא Soccer City, אך בשמו הרשמי הוא נקרא ע"ש נותן החסות, הבנק הלאומי הראשון - FNB. זהו האצטדיון הגדול ביותר בדרום אפריקה, ולמעשה - ביבשת אפריקה כולה, ולאחר שיפוצו בשנת 2009 הוא יכול לארח קרוב ל-100,000 איש. השיפוץ בו נערך לקראת אירוח משחקי גביע העולם בכדורגל בשנת 2010 ובמסגרתו האצטדיון קיבל עיצוב של קדירת בישול אפריקאית מסורתית. פרט למשחקי גביע העולם, אצטדיון FNB אירח גם מופעי פופ ורוק גדולים ואת טקס האשכבה של נלסון מנדלה בשנת 2013.
עצרנו כאן למספר דקות, כדי להתרשם מהאצטדיון היפהפה ולהצטלם איתו.

העיצוב המיוחד של אצטדיון FNB
אני והאצטדיון

סווטו

נסיעה לא ארוכה מהאצטדיון הביאה אותנו אל סֹווֶטוֹ (Soweto, קיצור של South West Townships). אנטו עצר את הרכב בכניסה לשכונה כדי להסביר מעט על המבנה של סווטו. אלו למעשה כמה עיירות או תת-שכונות של תושבים שחורים, שהוקמו בצידה הדרום-מערבי של יוהנסבורג בתקופה בה נאסר על השחורים להתגורר ביוהנסבורג עצמה. בשנות השבעים סווטו התפרסמה כמרכז התנגדות התושבים השחורים למשטר האפרטהייד המדכא, ובה פעלו נלסון מנדלה והארכיבישוף דזמונד טוטו. כמה שנים לאחר סיום משטר האפרטהייד, סווטו סופחה באופן רשמי ליוהנסבורג, אך עקב גודלה היא עדיין נחשבת בעיני רבים לרשות עירונית נפרדת. לפי מקורות רשמיים, כיום חיים ב"שכונה" כמעט מיליון וחצי איש, אך אנטו טען לכמות גדולה בהרבה. 
הכניסה לסווטו, בה עצרנו לכמה דקות, לא נראתה מי-יודע-מה עניה. אנטו הסביר כי סווטו המודרנית מחולקת לכמה מעמדות, וכי אנחנו עוד צפויים להיתקל בעוני האמיתי של המקום.

בכניסה לסווטו

תיירות-עוני

בתוך סווטו חלפנו עם הרכב ליד מגדלי אוֹרְלַנְדוֹ (Orlando Towers), מגדלי קירור של תחנת-כח פחמית נטושה. כיום הם מכוסים בגרפיטי ומהווים מוקד תיירותי, הכולל גם אפשרות לקפיצת בנג'י.
האתר הראשון בו ביקרנו בסווטו היה כיכר ווֹלְטֶר סִיסוּלוּ (Walter Sisulu Square), בתת-שכונה בשם קְלִיפְּטַאוּן (Kliptown). המדריך הוביל אותנו אל מבנה-חרוטי במרכז הכיכר. בתוך המבנה נמצא מונומנט ל"מגילת החירות" של מפלגת ANC. שם פגשנו תושב מקומי, שסיפר לנו מעט על המונומנט ושר את המנון דרום אפריקה. היה מאוד קשה להבין את האנגלית שלו, מכיוון ושפת אמו היא אחת מהשפות הילידיות של דרום אפריקה. בסוף כמובן שהוא ביקש תרומות, כפי שנהוג בכל מקום במדינה הזאת.

מגדלי אורלנדו
כיכר וולטר סיסולו
מהכיכר המשכנו רגלית עם מדריך מקומי, דרך אחת משכונות העוני של סווטו. כאן קיבלתי את ההלם האמיתי שלי והבנתי שאני באמת נמצא באפריקה. עם ההגעה לשכונה הצטרפו אלינו שני ילדים כבני חמש והתחילו לשחק איתי ועם התיירים האחרים. עצוב לראות שבשנת 2016, לא הרחק ממרכזה של עיר גדולה כמו יוהנסבורג, אנשים עדיין חיים בתנאים כאלה: צריפי פח, ביוב זורם ברחובות וילדים שמאלתרים גן שעשועים על לבני בטון שבורות ומזרן מלוכלך. המדריך העביר אותנו ברחובותיה הצפופים של שכונת הפחונים והכניס אותנו למה שהוא טען כביתו הפרטי. אני לא כל כך האמנתי לו ; לדעתי זה היה בית שנועד למטרת הצגה לתיירים. לאחר הביקור בצריף, המשכנו דרך רחובותיה המוזנחים של השכונה עד ששבנו אל רכב הסיור.

אני ותייר אוסטרי עם הילדים בסווטו
עוני בסווטו: ביוב ברחובות
עוני בסווטו

רגינה מונדי

התחנה הבאה בתוך סווטו הייתה כנסיית רֶגִינָה מוּנְדִי (Regina Mundi) בתת-שכונה בשם מוֹרוֹקָה (Moroka). זוהי הכנסיה הגדולה בסווטו, ואחת מהגדולות בדרום אפריקה. היא נבנתה בשנת 1964, ובמהלך ימי האפרטהייד הפכה למוקד כינוס מרכזי בסווטו למתנגדי האפרטהייד. במהלך המהומות של שנת 1976, חלקים מהכנסיה ניזוקו עקב ירי שבוצע לעברה. עברנו סיור קצר בכנסיה כדי לצפות בויטראז'ים החדשים שלה, בציור המדונה השחורה עם ישו השחור כתינוק ובשאריות-החלונות, שנורו בעת ההתקוממות של שנת 1976.

כנסיית רגינה מונדי
ויטראז' המציג את נלסון מנדלה
חלונות ישנים שנותרו עם חורי-קליעים מהירי של שנת 1976

רחוב וילאקאזי

רחוב וִילַאקָאזִי (Vilakazi) הוא הרחוב המפורסם ביותר בסווטו. הוא קרוי על שמו של בֶּנֶדִיקְט ווַאלֶט וילאקאזי, משורר דרום אפריקאי שהיה לאדם השחור הראשון במדינה, שקיבל תואר Ph.D. הרחוב עצמו מפורסם בהיותו הרחוב היחיד בעולם בו שניים מתושביו קיבלו פרס נובל: נלסון מנדלה והארכיבישוף דזמונד טוטו. בביתו הישן של מנדלה נפתח מוזיאון, בו יכולתי לבקר עם תשלום נוסף - אך ויתרתי. ביתו של טוטו נמצא בבעלות פרטית, ואפשר לזהותו אך ורק באמצעות לוחית עגולה המציינת כי זהו אכן הבית המפורסם. 
הודות לגלי התיירים המגיעים לרחוב וילאקאזי, חנויות המזכרות והמסעדות באיזור משגשגות בהשוואה למקומות אחרים בסווטו.

כמו ישראלי טוב, דחפתי את המצלמה מעבור לגדר של בית נלסון מנדלה
אני ברחוב וילאקאזי

האנדרטה והמוזיאון ע"ש הקטור פיטרסון

הסיור בסווטו נמשך עם ביקור באנדרטה ע"ש הֶקְטוֹר פִּיטֶרְסוֹן ובמוזיאון הסמוך לה.
הקטור פיטרסון (Hector Pieterson) הוא אחד מההרוגים המפורסמים ביותר של ההפגנות נגד משטר האפרטהייד בשנת 1976. הוא נורה בגיל 13 מאש שוטרים בעת ההפגנות ; תמונת גופתו הנישאת בזרועותיו של תושב סווטו, פורסמה בכל העולם ועוררה הדים גדולים נגד משטר האפרטהייד.
האנדרטה ע"ש פיטרסון מובילה אל מוזיאון הנושא גם הוא את שמו. המוזיאון מציג את סיפורה של סווטו ואת אירועי התקוממות התושבים השחורים בשנות השבעים. הוא נפתח בשנת 2002, ועומד במקום בו נורה פיטרסון.

האנדרטה לזכר הקטור פיטרסון

מוזיאון האפרטהייד

עם הביקור באנדרטה של הקטור פיטרסון הסתיים הביקור בשכונת סווטו. מכאן נסענו אל מוזיאון האפרטהייד (Apartheid Museum). המוזיאון, שנפתח בשנת 2001, הוא כיום המוזיאון המקיף ביותר במדינה בנושא האפרטהייד. הביקור במוזיאון היה עצמאי: אנטו קנה עבורנו את הכרטיסים והציע שלפני הביקור במוזיאון נאכל את ארוחת הצהריים במסעדת המוזיאון.
הזמן שנותר לי לביקור במוזיאון היה כשעה וחצי, והוא ממש לא מספיק למוזיאון גדול שכזה. כל אורח מקבל באופן רנדומלי כרטיס המציג אותו כ"לא-לבן" או "לבן", ולפיו הוא צריך לבחור את הכניסה לתצוגה הראשונה של המוזיאון. מטרת הכניסות הנפרדות היא המחשה למבקרים כיצד בוצעה ההפרדה בין לבנים לתושבים אחרים בדרום אפריקה תחת משטר האפרטהייד.
נכנסתי דרך כניסת ה"לבנים", בהתאם לכרטיס שקיבלתי. התצוגה הראשונה מציגה בעיקר שלטים מתקופת ההפרדה הגזעית, למשל: "אוטובוס ללבנים בלבד". ביציאה מתצוגה זו, מתאחדים מסלולי ה"לבנים" וה"לא-לבנים", ויש עליה מתונה בדרך המציגה אמנות עתיקה ומודרנית מהאיזור. בסיום העליה ברמפה, ירדתי אל הכניסה למוזיאון עצמו.
מוזיאון האפרטהייד היה אחד מהמוזיאונים עתירי הידע בהם ביקרתי. הסיור בו בועט בבטן הרכה של המבקר: הוא מתאר את תחילת ההפרדה הגזעית החל מהגעת האדם הלבן לאיזור ועד נפילת משטר האפרטהייד בשנות ה-90 של המאה העשרים. המוצגים שהכי צמררו אותי כאן היו החדרים המדמים חדרי בידוד למתנגדי המשטר והחדר שהציג חבלים עם לולאות, המייצגים את מספר המוצאים להורג.

הכניסה לתצוגה הראשונה
שלטים מתקופת האפרטהייד
מוזיאון האפרטהייד

תצפית על יוהנסבורג

השמיים התקדרו עם היציאה ממוזיאון האפרטהייד, ונראה שעומד להתחיל לרדת מבול בכל רגע. מכאן נסענו אל מרכזה העירוני של יוהנסבורג לתצפית ממגדל "קרלטון", המגדל הגבוה באפריקה. עלינו לקומה ה-50 של המגדל, הנקראת גם Top of Africa כדי לצפות על העיר. פרט לגובה המרשים, אין הרבה מונומנטים אורבניים ראויים לציון מהתצפית. מה לעשות שיוהנסבורג עצמה היא די משעממת, והאטרקציות העיקריות באיזור נמצאות הרחק ממרכזה.

תצפית מ-Top of Africa

גבעת החוקה

ממרכז קרלטון נסענו בתוך מרכז יוהנסבורג אל גבעת החוקה (Constitution Hill), בה יושב כיום בית המשפט החוקתי של דרום אפריקה. עד תחילת שנות השמונים היה במקום מבנה כלא ישן. שני הכלואים המפורסמים ביותר כאן היו מהטמה גנדי, שנכלא לתקופה קצרה בשנת 1906, ונלסון מנדלה שהוחזק כאן בשנת 1962.
בבית המשפט המודרני יושבים 11 שופטים, כמספר השפות הרשמיות של דרום אפריקה. נכנסנו אל אולם הדיונים המרכזי, שהיה ללא פעילות משפטית. התרשמתי מאד מדגל דרום אפריקה הגדול שניצב באולם ; מסתבר שהוא עשוי מחרוזים, שחוברו במלאכת יד.
ביציאה מבית המשפט, החל לרדת מבול. זה היה תזמון מצוין: הגשם ליווה אותי עד הכניסה למלון, שם נפרדתי מאנטו מחברי הקבוצה של יום זה. את הערב העברתי בארוחת ערב במלון וארגון התיקים שלי למחר. אמנם רק אתמול בבוקר נחתתי בדרום אפריקה, אבל כבר מחר מצפה לי טיסה למדינה שכנה. 

הכניסה לבית המשפט בגבעת החוקה
אולם בית המשפט ודגל החרוזים

אין תגובות:

הוסף רשומת תגובה